Mishnah Arakhin 2:3-4

Sugya Map

The Mishnah in Arakhin 2:3-4 presents a curious concatenation of disparate halakhot, all united by a unique structural rubric: "אין פוחתין... ולא מוסיפין" (not less than... nor more than). This framework delineates precise minimums and maximums for various Temple services, personal obligations, and ritual statuses. The overarching issue is the source, rationale, and scope of these numerical bounds, particularly whether they are halakha l'Moshe miSinai, divrei kabbalah, or rabbinic enactments for tikkun ha'olam or kavod ha'tzibur.

Nafka Mina(s)

• Temple Liturgy: The exact number of trumpet blasts (תקיעות) and musical instruments (נבלים, חלילים, חצוצרות, כינורות) for daily, Shabbat, and Yom Tov services, impacting the kavod and hiddur of the Temple.
• Ritual Purity: The precise duration of observation periods for a zavah (seven to seventeen days) and a metzora (one to three weeks), influencing the taharah process.
• Personal Obligations: The floor and ceiling for arachin (valuations) payments (one to fifty sela), affecting the fulfillment of vows.
• Calendar/Timing: The regulation of months in a year (four to eight full months) and the timing of circumcision (eighth to twelfth day), fundamental to the Jewish calendar and lifecycle.
• Halakhic Methodology: The sugya forces a discussion on how such fixed numbers are derived – from scriptural exegesis, mesorah, or practical considerations – and how conflicts between sources (e.g., Yerushalmi vs. Bavli on flute playing on Shabbat) are resolved.

Primary Sources

• Mishnah Arakhin 2:3-4
• Mishnah Sukkah 5:5, 5:6
• Mishnah Tamid 3:7, 7:3
• Mishnah Ketubot 4:4
• Mishnah Bikkurim 3:3-4
• Mishnah Kinim 3:6
• Tosefta Arakhin 2:6-7
• Yerushalmi Sukkah 5:6 (55c)
• Bavli Sukkah 54b

Text Snapshot

The Mishnah states:

אין פוחתין מערך שקל ולא מוסיפין על חמשים סלע. כיצד? נתן סלע והעשיר אינו נותן כלום. פחות מסלע והעשיר נותן חמשים סלע. חמשה סלעים היו לו, רבי מאיר אומר אינו נותן אלא אחד. וחכמים אומרים נותן את כולם. אין פוחתין מערך שקל ולא מוסיפין על חמשים סלע. אין פוחתין מזבה משבעה ולא מוסיפין על שבעה עשר. במראות נגעים אין פוחתין משבוע ואין מוסיפין על שלשה שבועות. אין קובעין פחות מארבעה חדשים מלאים בשנה ולא יותר על שמונה. שתי הלחם נאכלות לא לפני שני ולא לאחר שלשה. לחם הפנים נאכל לא לפני תשעה ולא לאחר אחד עשר. קטן אינו נימול לא לפני שמונה ולא לאחר שנים עשר. אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעה במקדש ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה. אין פוחתין משני נבלים ולא מוסיפין על ששה. אין פוחתין משני חלילין ולא מוסיפין על שנים עשר. ובשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח: בפסח ראשון ובפסח שני ביום טוב הראשון של פסח ובעצרת ובשמונת ימי החג. ואין מכין באבוב של נחושת אלא באבוב של קנה מפני שקולו ערב. ומחליק לא בחד אלא באחד מפני שהוא גומר יפה. עבדי כהנים היו דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר מבית פגרים ומבית ציפוריא מאמוס שהיו נושאים לכהונה. רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר לוים היו. אין פוחתין מששה טלאים מבוקרים בלשכת הטלאים כדי שבת ושני ימי ראש השנה. ומוסיפין עליהם עד אין קץ. אין פוחתין משתי חצוצרות ולא מתשעה כנורות ומוסיפין עליהם עד אין קץ. והצלצל לבדו. אין פוחתין משנים עשר לוים העומדים על הדוכן ומוסיפין עליהם עד אין קץ. קטן נכנס לעזרה לעבודה אלא בשעת השיר. ולא היו מנגנין בנבל ובכינור אלא בפה כדי לתת טעם לשיר. רבי אליעזר בן יעקב אומר אינן מן המנין ואינן עולין על הדוכן אלא עומדים על גבי הקרקע וראשיהן בין רגלי הלויים והם נקראים צווארי הלויים. (Mishnah Arakhin 2:3-4)

Dikduk/Leshon Nuance

The Mishnah opens with the precise phrase "אין פוחתין... ולא מוסיפין" (one cannot be charged less than... nor more than), establishing a rigid, almost mathematical, boundary. This structure, repeated across diverse halakhot, suggests a unifying principle of divine order and meticulousness in Halakha. The transition from monetary valuations (ערך) to ritual purity (זבה, נגעים), calendrical matters (חדשים מלאים), Temple offerings (שתי הלחם, לחם הפנים), and Temple music (תקיעות, נבלים, חלילים) is jarring in content but seamless in form, emphasizing the universality of this "min/max" principle.

Notable linguistic choices:

• מחליק: This term, related to musical performance, is precisely defined by the Rishonim. The Mishnah here states "ומחליק לא בחד אלא באחד מפני שהוא גומר יפה" – an interesting inversion, implying it's not "with one" (חד) but "alone" (אחד) or "by one" (אחד) to conclude beautifully. The provided commentary sheds light on this.
• אבוב: The Mishnah distinguishes "אבוב של נחושת" (copper flute) from "אבוב של קנה" (reed flute), preferring the latter due to its "קולו ערב" (pleasant sound). This highlights an aesthetic dimension in Temple service. Rambam (see below) clarifies what an abuv is.
• צווארי הלויים: Rabbi Eliezer ben Ya'akov's colorful description of minor Levites standing "between the legs of the Levites" and being called "צווארי הלויים" (cadets/necks of the Levites) offers a vivid, if somewhat humorous, image of their auxiliary role and physical positioning. The word צוואר (neck) here might imply a supporting role, or literally that their heads only reached the level of the adults' legs.

Readings

1. Rambam, Peirush haMishnayot, Arakhin 2:3:1

Rambam dedicates himself to clarifying the musical instruments mentioned in the Mishnah, often drawing on contemporary Arabic terminology to explain ancient Hebrew terms.

אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש כו': נבל כלי כדמות נאד [ בדפוס נאפוליא הגי' צואר] ויש לו יתרין ומנגנין בו: וחליל הוא כלי מפורסם אצל הכל נקרא בערב מזמאר"י: ואבוב הוא קנה של חליל ר"ל הקנה הדקה שבראשו. ואבוב של קנה הוא הקנה הקטן שבראש החליל: ואבוב יחידי ר"ל שיש לו נקב אחד: ומחליק הוא הזמר שמזמר המזמר מעין הענין האמור קודם שיתחיל המשורר לשורר שכנגדו בנגון הנבל נקרא בערבי אלתושי"ה כן פרשוהו לנו תמיד אבל מה שיעלה בידינו מן הגמרא שאבוב וחלול דבר אחד וזה החלול הנזכר בכאן הוא חליל של קרבן שדוחה את השבת אבל חליל של בית השואבה אינו דוחה לא שבת ולא יו"ט כמו שבארנו בסוף מסכת סוכה: (Rambam, Peirush haMishnayot, Arakhin 2:3:1)

Translation & Chiddush: Rambam begins by defining "נבל" (harp/lyre) as an instrument shaped like a "נאד" (waterskin/jug) – though he notes the Neapolitan print has "צואר" (neck) – with strings played upon. "חליל" (flute) he identifies as a universally known instrument, called "מזמארי" in Arabic. He then clarifies "אבוב" (oboe/pipe) as the "קנה של חליל," meaning the thin reed at its head. An "אבוב יחידי" would be one with a single hole. The term "מחליק" (smooth/concluding piece) is described as a melody sung by a singer, akin to an overture or prelude, before the main singer begins with the harp's melody, known in Arabic as "אלתושיה." This clarifies "מחליק" as a specific musical element, not merely a playing style. Rambam's significant chiddush here is reconciling the Mishnah's distinction between "חליל" and "אבוב" with the Gemara's (Sukkah 50b, 51a) assertion that they are one and the same. He concludes that "אבוב" refers to the thin reed of the "חליל." More importantly, he distinguishes between two types of flute-playing:

1. "חליל של קרבן": This is the flute playing mentioned in our Mishnah (Arakhin) in connection with the twelve specific days. This type of flute-playing does override Shabbat, as it is integral to the קרבן service.
2. "חליל של בית השואבה": The flute-playing during the Simchat Beit HaShoeva (Water Drawing Festival during Sukkot) does not override Shabbat or Yom Tov. This distinction, which he explains more fully in Sukkah, is crucial for understanding the halakhic weight of instrumental music in the Temple. It implies that certain musical performances are so intrinsically tied to a mitzvah d'Oraita (like the קרבן), that they share its power to override Shabbat, while others (like Simchat Beit HaShoeva) are more in the realm of simcha (rejoicing) and hiddur (beautification), and thus remain subject to rabbinic Shabbat prohibitions.

2. Tosafot Yom Tov, Arakhin 2:3:1-4

Tosafot Yom Tov (TYT) engages deeply with the Gemara and other Rishonim, addressing several points of friction and nuance.

a. On Musical Instrument Numbers (2:3:1)

ולא מוסיפין על ששה . עמ"ש בשם התוספות והרמב"ם במשנה ה': (Tosafot Yom Tov, Arakhin 2:3:1) Translation & Chiddush: TYT briefly notes that the limit of "not more than six" harps (נבלים) will be discussed later, referencing his own commentary on Mishnah 5, where he cites Tosafot and Rambam. This indicates the interconnectedness of these numerical rules within Arakhin and suggests a broader discussion about the full Temple orchestra.

b. On Flute Playing on Specific Days (2:3:2)

ובשנים עשר יום בשנה החליל מכה כו' . שבאלו הימים גומרין את ההלל לפי שחלוקין בקרבנותיהן משא"כ ימי הפסח. ובשבת לא משום דלא אקרי מועד. ור"ח דאקרי מועד כמ"ש במשנה ד' פ"ק דשבועות. לא אקדיש בעשיית מלאכה דכתיב (ישעיהו ל׳:כ״ט) השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. לילה המקודש לחג טעון שירה ושאין מקודש לחג אין טעון שירה. ר"ה וי"כ דאקרו מועד ואקדוש בעשיית מלאכה. אפשר מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה. וחנוכה שאני דאע"ג דלא הכי ולא הכי. אומרין משום ניסא [אבל אין בו חליל לפי שאין בו קרבן מיוחד ליומו. נ"ל] ופורים איכא דאמרי מכיון שנכנסו לארץ אין אומרין שירה על נס שבח"ל וא"ד כיון שגלו חזרו להתירן וקרייתה [קריית המגילה] זו היא הלילא. וקביעות ההלל כתבתי במשנה ז' פ"ה דפסחים. ומ"ש הר"ב דחליל שמכה לפני מזבח על הקרבן דוחה שבת דהא א"א לח' ימי החג בלא שבת. ובגמ' מפקינן מכמה מקראות דקרבן טעון שירה. וחדא מינייהו ושרת. שכתב הר"ב במשנה דלקמן. ואפי' למ"ד אין שירה אלא בפה. והכי משמע הלכתא במתני' דלקמן וכן כתבתי להרמב"ם במשנה י"ג פרק בתרא דערובין. אפ"ה דוחה משום דלית בהו אלא משום שבות דאין מטפחין ואין מרקדין דתנן במשנה ב' פ"ה דביצה ואין שבות במקדש כמ"ש שם בערובין. והתוס' דף י"א כתבו דמתנו' דהכא ודלקמן כתנאי. דדהכא כר"י בר יהודה דס"ל עיקר שירה בכלי. ושוב מצאתי בתוס' פ' החליל (סוכה דף נ"א) שכתבו תימה דמסקי. דעיקר שירה בפה ותנן החליל מכה בח' ימי החג וא"א בלא שבת. וי"ל דטעמא משום דאין שבות במקדש. ובירושלמי פריך ומשני ההיא ר' יוסי בר יהודה היא דס"ל עיקר שירה בכלי. ע"כ. ולירושלמי יש לומר דשבות זה אסרו אף במקדש כדאשכחן בשאר שבות. כמ"ש בפרק בתרא דערובין משנה י"ב. ומ"ש [הר"ב] דחליל של בית השואבה לא היה דוחה כו'. טעמא פרישית בריש פרק החליל. ומ"ש דבשאר ימים היו מהללים בצלצל וכנורות. לשון רש"י היו נבלים וצלצל וכנורות. ומ"ש והשיר היה. השיר שהלוים היו אומרים כו'. דתנן בסוף מסכת תמיד: (Tosafot Yom Tov, Arakhin 2:3:2) Translation & Chiddush: TYT explores why the flute plays on these twelve specific days. He suggests these days complete Hallel and are distinct in their offerings, unlike the intermediate days of Passover. He explains why the flute doesn't play on Shabbat (not called "Moed" in the same sense for this purpose), Rosh Chodesh (which is a Moed, but not sanctified by cessation of labor, based on Yeshayahu 30:29), Rosh Hashanah and Yom Kippur (Moed, sanctified by cessation of labor, but inappropriate for song as "the King sits on the throne of judgment"). Chanukah is an exception due to the miracle, though TYT adds (in brackets, likely his own thought) that there's no flute because there's no special offering. Purim has differing opinions regarding song for a Diaspora miracle vs. Megillah reading as its Hallel. A major chiddush arises regarding flute playing on Shabbat within Sukkot. The Mishnah states the flute plays for all eight days of Sukkot, which must include Shabbat. TYT explains that "חליל שמכה לפני מזבח על הקרבן דוחה שבת" (the flute that plays before the altar for the offering overrides Shabbat) because "אין שבות במקדש" (rabbinic prohibitions [שבות] are suspended in the Temple). He references the Gemara (Bavli Sukkah 54b) which derives from various verses that the offering requires song, even for those who hold song is only by mouth. He then cites Tosafot (Sukkah 11a) who raise a difficulty: the Mishnah here and later (Arakhin 3:5) seem to contradict the conclusion that ikar shira (the essence of song) is by mouth. Tosafot (Sukkah 51a) resolve this by saying the Mishnah follows R' Yosei bar Yehudah, who believes ikar shira b'keli (the essence of song is with instruments). However, Tosafot (Sukkah 51a) then offer the "אין שבות במקדש" explanation. TYT then notes the Yerushalmi (Sukkah 5:5, 55c) explicitly states that the Mishnah (regarding flute on Sukkot Shabbat) is R' Yosei bar Yehudah's opinion. This highlights a fundamental friction between Bavli and Yerushalmi approaches to this issue, which will be discussed later. TYT also distinguishes the chiddush of the flute of Beit Hashoeva not overriding Shabbat, as Rambam also emphasized.

c. On "אבוב" and "מחליק" (2:3:3-4)

אבוב . כתב הר"ב בגמ' מוכח דתליל גופיה קרו אבוב. ואמאי קרו ליה חליל דחלי קליה פירש"י מתוק קולו לשמוע: (Tosafot Yom Tov, Arakhin 2:3:3) מחליק . לשון הר"ב חלוק היינו סיום השמעת קול הנעימה. ולשון רש"י חלוק היינו סיום. שמחלק בין נעימה לנעימה. (Tosafot Yom Tov, Arakhin 2:3:4) Translation & Chiddush: TYT further clarifies "אבוב," noting that the Gemara implies chalil itself is called abuv. The reason it's called chalil is because "חלי קולו" – its sound is sweet to hear, as Rashi explains. Regarding "מחליק," TYT brings Rabbenu Ovadia of Bartenura's explanation: it's the "siyum ha'shma'at kol ha'ne'ima" (the conclusion of the melody's sound). Rashi's explanation is similar: "siyum" that "מחלק בין נעימה לנעימה" (separates/distinguishes between one melody and another). This confirms "מחליק" is a specific concluding musical phrase or segment.

3. Mishnat Eretz Yisrael (MEI), Arakhin 2:3:1-17

MEI provides extensive historical, archaeological, and inter-Mishnaic context, enriching the understanding of the Mishnah's details.

a. On Trumpet Blasts (2:3:1)

אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעה במקדש ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה – הלכה זו מובאת ומוסברת במשנת סוכה (פ"ה מ"ה), כפי שנצטטה להלן. התלמודים למסכת סוכה מעלים אפשרות ליותר תקיעות במקרים מיוחדים, ברם המשנה מדברת על הסדרים הרגילים. כך גם במשנה הבאה במסכת סוכה, המדובר במספר הקרבנות בסדרים הרגילים, אך עשויים להיות צירופים שבהם יהיו יותר קרבנות. הוא הדין במקומות אחרים שבהם נמנים המרכיבים לפי כמותם. רבי יהודה מצמצם את מספר התקיעות לשבע בכל יום ושש עשרה בערב שבת של סוכות (תוס', סוכה פ"ד ה"י). לפי הסבר הבבלי אין זו מחלוקת במניין התקיעות, אלא בשיטת הספירה. רבי יהודה סבור שכל תקיעה מורכבת משלוש תקיעות (תקיעה, תרועה, תקיעה); חכמים מונים כל אחת, ורבי יהודה מונה את כל השלוש כתקיעה אחת. מחלוקת דומה הובילה להגדלת מספר התקיעות בימי ראש השנה, ולא כאן המקום להרחיב בכך... בכל יום היו שם עשרים ואחת תקיעה שלוש לפתיחת השערים – בבוקר נעשתה פתיחת שערי המקדש בטקס גדול... ותשע לתמיד של שחר – תשע תקיעות שלוש פעמים: תקיעה, תרועה ותקיעה... תשע לתמיד של בין הערבים – סדר תמיד של בין ערבים זהה לזה של תמיד של שחר. כל אלו עשרים ואחת תקיעות, שלוש סדרות של שבע תקיעות בכל פעם, וזהו סדר התקיעות של יום ביומו. ובמוספים מוסיפים עוד תשע – בימים שיש בהם קרבן מוסף... ובערב שבת מוסיפים עוד שש – תקיעות, שתי סדרות של שלוש. הראשונה: שלוש להבטיל את העם מן המלאכה – שלוש תקיעות היו נעשות שעה לפני שבת כדי להתריע על בוא השבת. יוספוס מתאר אף הוא את התקיעה, ובחפירות הר הבית נמצאה כתובת המזכירה כנראה את מקום התקיעה של הכוהן... ושלוש להבדיל בין קודש לחול – כאשר נכנסה השבת תקעו פעם נוספת, ואז כולם מפסיקים ממלאכתם. כאמור, בערב שבת שחל בסוכות תקעו שלושים ושש תקיעות... ערב שבת שבתוך החג היו שם ארבעים ושמונה – המספר המרבי של התקיעות הוא 48 (16 סדרות), והרי פירוטן: שלוש לפתיחת שערים – (כבכל יום), ושלוש לשער העליון ושלוש לשער התחתון – שש תקיעות של שמחת בית השואבה, שלוש למילוי המים – כניסת התהלוכה של ניסוך המים כפי ששנינו בסוכה פרק ד, ושלוש על גבי המזבח – לניסוך המים על המזבח; אלו אינן נזכרות אלא במקור זה, ותשע לתמיד שלשחר – כבכל יום, ותשע לתמיד שלבין הערבים – כבכל יום, ותשע למוספים – כבכל חג, ושלוש להבטיל את העם מן המלאכה – כבכל שבת, ושלוש להבדיל בין קודש לחול – כבכל שבת. (Mishnat Eretz Yisrael, Arakhin 2:3:1) Translation & Chiddush: MEI provides an exhaustive analysis of the trumpet blasts, confirming that our Mishnah's statement is a summary, with Mishnah Sukkah 5:5 as the detailed source. It clarifies that the Mishnah typically refers to regular procedures, acknowledging that special circumstances might lead to more blasts. MEI discusses R' Yehudah's different counting method (Tosefta Sukkah 4:10), where he counts a tekiah-teruah-tekiah sequence as one blast, while the Rabbis count each part. This is a chiddush on the nature of "counting" itself. It meticulously breaks down the 21 daily blasts (3 for gate opening, 9 for Tamid Shachar, 9 for Tamid Bein HaArbayim) and how they accumulate to 48 on Erev Shabbat during Sukkot, adding blasts for Musafim, Simchat Beit HaShoeva (upper and lower gates, water filling, on the altar), and Shabbat onset (3 for cessation of work, 3 for distinction between holy and mundane). MEI cites Josephus and archaeological findings of a priestly inscription on the Temple Mount, suggesting the physical location of these blasts for public notification. A fascinating chiddush is the discussion of "תקיעה להבדלה" (blast for Havdalah) at the end of Shabbat, which Josephus mentions but the Mishnah generally omits. MEI suggests a historical evolution: the Tosefta (Chullin 1:26, Sukkah 4:13) might preserve an older practice of a Havdalah blast, while our Mishnah reflects a later custom where only verbal Havdalah was practiced. This offers a nuanced view of how halakhic practices change over time, with older customs perhaps surviving in specific contexts like the Yom Kippur Havdalah blast.

b. On Musical Instruments (2:3:15-17)

[אין פוחתין] משני נבלים ולא מוסיפין על ששה – במקדש הייתה תזמורת כלים מורכבת. נכללו בה שני נבלים לפחות, ומקסימום שישה נבלים. הנבל הוא כלי נגינה הנזכר רבות במקורות כבר בתקופת המקרא... התוספתא למשנתנו אומרת: "רבי יהודה אומר שבע נימין בכנור בזמן הזה... לעתיד לבוא בעשרה... היחס בין שני הכלים מובן: "רבי חייה בר בא אמר היא נבל היא כינור נימין יתירות בין זה לזה אמר רבי חייה בר אבא למה נקרא שמו נבל שהוא מלבין כמה מיני זמר רבי חונה בשם רב יוסף על ידי עור שאינו עבוד ועל ידי נימין יתירות היה מלבין כמה מיני זמר" (ירו', סוכה פ"ה ה"ו, נה ע"ג). אם כן נבל וכינור הם ממין הלירה, אלא שבנבל יותר מיתרים, והיה גם הבדל נוסף בין הכינור לנבל. הכינור נעשה מעור מעובד, והנבל מעור מעובד פחות... הבבלי הפך תיאור עובדתי זה לדיון דיאלקטי של סתירה בין המשנה שבה הכינור מוצג ככלי שונה מנבל ובין התוספתא האומרת שכינור הוא נבל, ומתרץ תירוץ דרשני שרק הכינור שלעתיד לבוא ייקרא "נבל" (בבלי, יג ע"ב). להלן (במשנה ה) נראה שייתכן שגם התנא מונה את שני הנבלים בכלל הכינורות, ושם נסכם את כל התזמורת של המקדש. לא יפחות מששה – ברוב עדי הנוסח, כולל כתבי היד הטובים, "משני ", חלילין – "לא יפחות משני חלילין" הוא גם המטלה המינימלית המוטלת על גבר הקובר את אשתו (כתובות פ"ד מ"ד)... באיורים המשקפים את התרבות ההלניסטית מופיע חליל כפול והוא מצויר דרך קבע בראש תהלוכת קודש... בדרך כלל עשו את החליל מעצם ארוכה, וזהו אחד המוצרים שניתן לעשות מגופו של עגל, וליתר דיוק משוקו: "מת קולו שבעה – כיצד קולו שבעה? שתי קרניו שתי חצוצרות. שתי שוקיו שני חלילין, עורו לתוף, מעיו לנבלים, בני מעיו לכינורות, ויש אומרים אף צמרו לתכלת" (משנה, קינים פ"ג מ"ו) ... ולא מוסיפין על שנים עשר – אין למשנתנו מקבילות, וראו להלן במשנה ה. את החליל יש לזהות באאולוס הרומי (aulus), שהוא זוג חלילים שבו הובילו תהלוכות קודש. (Mishnat Eretz Yisrael, Arakhin 2:3:15-17) Translation & Chiddush: MEI delves into the specifics of "נבלים" and "חלילים." It notes that the nevel is a stringed instrument often associated with the kinnor (lyre). Citing Tosefta Arakhin 2:7 and Yerushalmi Sukkah 5:6, MEI explains that nevel and kinnor are of the same family (lyre), with nevel having more strings and being made of less processed leather. The Bavli (Arakhin 13b) attempts to reconcile scriptural and Mishnaic variations on their identity, suggesting a future kinnor will be called nevel. MEI also references Mishnah Kinim 3:6, which creatively describes how an ox's body parts yield various instruments, including chalilim from its shins and nivlim from its intestines, suggesting material differences. Regarding "חלילים," MEI highlights the textual variant (most manuscripts have "שני חלילין" instead of "ששה"). It notes the cultural resonance of "not fewer than two flutes," appearing also in Mishnah Ketubot 4:4 regarding burying one's wife, suggesting a broader cultural significance. The "aulos" (double flute) from Hellenistic culture is identified as the likely equivalent. A chiddush here is MEI's observation that the Mishnah often enumerates "regular" or "frequent" occurrences, not exhaustive possibilities. This provides a meta-halakhic lens through which to understand the numerical limits.

Friction

The most potent kushya arises from the Mishnah's statement that the flute plays on all eight days of Sukkot, necessarily including Shabbat, when playing musical instruments is generally prohibited as a shvut (rabbinic prohibition). How can this be? The Gemara and Rishonim offer divergent explanations, creating a significant point of friction concerning the nature of Temple music on Shabbat.

The Kushya: Flute on Shabbat Sukkot – A Tannaic Dispute or a General Principle?

The Mishnah explicitly states: "ובשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח... ובשמונת ימי החג" (Arakhin 2:3). Since Sukkot can occur on any day of the week, this necessarily means the flute plays on Shabbat. Playing musical instruments (תקיעה בכלי שיר) is a rabbinic prohibition on Shabbat, due to the concern that one might repair the instrument (shema yitaken kli shir) (Beitzah 36b, Eruvin 102a). How, then, can the Mishnah permit this?

The Bifurcation of Explanations:

1. Yerushalmi's Approach (via Tosafot Yom Tov): The Yerushalmi (Sukkah 5:5, 55c) posits that this Mishnah reflects the opinion of R' Yosei bar Yehudah, who holds that "עיקר שירה בכלי" (the essence of song is with instruments). For R' Yosei bar Yehudah, the instrumental music is not merely an accompaniment or a hiddur, but an intrinsic, d'Oraita component of the sacrificial service. As such, it is not a shvut that can be suspended, but rather a mitzvah d'Oraita that doches Shabbat (overrides Shabbat) just like the offering itself. TYT quotes this Yerushalmi position (Arakhin 2:3:2).
2. Bavli's Approach (via Tosafot Yom Tov, Sukkah 54b): The Bavli (Sukkah 54b) initially struggles with this, but ultimately concludes that the reason the flute plays on Shabbat is due to the principle of "אין שבות במקדש" (rabbinic prohibitions are not applicable in the Temple). Playing an instrument is indeed a shvut, but this shvut is suspended in the context of the Temple service for the sake of the mitzvah. TYT also refers to this.

The friction lies in the fundamentally different approaches:

• Is it a tannaic dispute about the very nature of song (instrumental vs. vocal)? If so, the Mishnah is not universally accepted, and its ruling is contingent on a specific Tanna's view.
• Or is it a general principle (אין שבות במקדש) that applies regardless of one's view on the nature of song? If so, the Mishnah's ruling is universally valid.

This is a profound kushya because it touches upon the authority of the Mishnah, the interpretation of shira, and the scope of Shabbat prohibitions in the Temple.

The Best Terutz (or two)

The "best" terutz depends on whether one prioritizes reconciling the Mishnah universally or accepting it as a specific Tanna's view.

1. The Bavli's Terutz: "אין שבות במקדש"

This is arguably the more encompassing terutz for the Mishnah's general applicability. Explanation: The Bavli posits that playing an instrument is a shvut (a rabbinic prohibition enacted to safeguard Shabbat, lest one come to repair the instrument). However, this specific shvut is lifted in the context of the Temple service. The Gemara in Sukkah 54b states: "אמר רבי יוחנן: מניין שאין שבות במקדש? שנאמר: 'ולא יבצר שיר בני אלהים'" (R' Yochanan said: From where do we know that there is no shvut in the Temple? As it is stated: 'And the song of the sons of God shall not cease' – Amos 8:3). This verse, or similar derivations, is taken to indicate that the Divine service, which includes song, must continue unimpeded even by rabbinic prohibitions. The Temple is a unique domain where the kavod Shechinah (honor of the Divine Presence) takes precedence over certain rabbinic fences. Strength: This terutz allows the Mishnah to be understood as reflecting a universal halakhic principle (for Temple service), not merely a specific Tanna's opinion. It also explains why other shvut activities (like carrying on Shabbat) are permitted within the Temple confines for sacred purposes. It implicitly acknowledges that instrumental music, while important, is still derabanan in nature in terms of its Shabbat prohibition status.

2. The Yerushalmi's Terutz (R' Yosei bar Yehudah's View)

Explanation: The Yerushalmi, as cited by TYT, resolves the issue by attributing the Mishnah to R' Yosei bar Yehudah. For him, instrumental music is "עיקר שירה בכלי" – an essential, even d'Oraita, component of the karban service. Since the karban itself overrides Shabbat, any d'Oraita component necessary for its fulfillment would also override Shabbat. Therefore, the flute playing is not a shvut that needs suspension, but a mitzvah that inherently overrides Shabbat. Strength: This terutz offers a clear and decisive answer based on a tannaic philosophical stance regarding the nature of shira. It avoids the need for a general principle of "אין שבות במקדש" for this specific case, instead elevating the music to a higher halakhic status. TYT (Arakhin 2:3:2) notes that the Yerushalmi might even hold that some shvut is prohibited even in the Temple, making the specific chiddush of R' Yosei bar Yehudah even more necessary for permitting flute playing. This explains why the Yerushalmi opts for a tannaic attribution rather than a general principle.

Synthesis/Resolution

While the Bavli's "אין שבות במקדש" is a powerful and widely accepted principle, the Yerushalmi's approach (via R' Yosei bar Yehudah) highlights a deeper philosophical debate about the essence of Temple music. The Bavli's terutz allows instrumental music to be a shvut that is simply suspended, while the Yerushalmi's terutz (in R' Yosei bar Yehudah's name) elevates it to a d'Oraita element. Both terutzim effectively resolve the immediate kushya, but they do so by painting different pictures of the halakhic status of music in the Temple on Shabbat. The fact that the Tosafot (Sukkah 51a) initially prefer the R' Yosei bar Yehudah explanation before offering "אין שבות במקדש" suggests that the tannaic perspective on the ikar shira was a strong contender for explaining the Mishnah. Ultimately, the Bavli's principle became dominant in much of later halakha, providing a broad rubric for permissible activities in the Temple on Shabbat.

Intertext

The Mishnah in Arakhin 2:3-4, with its detailed enumeration of minimums and maximums, finds rich intertextual resonance across Tanakh and the Oral Torah, illustrating both the continuity and development of these traditions.

1. Tanakh: Psalm 150 – The Orchestra of Praise

הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר׃ הַלְלוּהוּ בְתֹף וּמָחוֹל הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעוּגָב׃ הַלְלוּהוּ בְצִלְצְלֵי שָׁמַע הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה׃ (Tehillim 150:3-5)

This iconic Psalm provides a vivid, if idealized, depiction of the sheer variety and volume of musical instruments used in divine praise: shofar, nevel (harp), kinnor (lyre), tof (drum), machol (dance/pipe), minim (strings), ugav (pipe/flute), tziltzilei shama (sounding cymbals), and tziltzilei teruah (clashing cymbals). The Mishnah's meticulous listing of specific instruments (נבלים, חלילים, חצוצרות, כנורות, צלצל) and their numbers (e.g., "no fewer than two lyres and no more than six," "no fewer than two flutes and no more than twelve," "the cymbal alone") can be seen as the practical, halakhic implementation of this biblical ethos of rich and diverse musical adoration. The Mishnah moves from the poetic breadth of the Psalm to the precise, quantitative requirements for actual Temple service, demonstrating how the Oral Law translates the spirit of the Written Law into concrete ritual. The nevel, kinnor, chalil, and tziltzal explicitly mentioned in our Mishnah find their counterparts in this Psalm, grounding the Temple's musical tradition in ancient scriptural roots.

2. Mishnah Sukkah 5:5 – The Source of the Trumpet Blasts

בכל יום היו שם עשרים ואחת תקיעה: שלש לפתיחת שערים, ותשע לתמיד של שחר, ותשע לתמיד של בין הערבים. ובמוספין מוסיפין עוד תשע. ובערב שבת מוסיפין עוד שש: שלש להבטיל את העם מן המלאכה, ושלש להבדיל בין קדש לחול. ערב שבת שבתוך החג היו שם ארבעים ושמונה: שלש לפתיחת שערים, ושלש לשער העליון, ושלש לשער התחתון, ושלש למלוי המים, ושלש על גבי המזבח, ותשע לתמיד של שחר, ותשע לתמיד של בין הערבים, ותשע למוספין, ושלש להבטיל את העם מן המלאכה, ושלש להבדיל בין קדש לחול. (Mishnah Sukkah 5:5)

This Mishnah is not just a parallel, but the explicit and detailed source for the concise statement in Arakhin 2:3 regarding "אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעה במקדש ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה." While Arakhin merely states the minimum and maximum, Sukkah 5:5 meticulously breaks down how these numbers are reached for daily, Shabbat, and festival services, including the unique additions for Simchat Beit HaShoeva. This demonstrates the inter-Mishnaic harmony and the way different tractates provide complementary layers of information. Arakhin gives the summary rule, while Sukkah provides the comprehensive explanation and justification for the numbers. MEI (Arakhin 2:3:1) explicitly points this out: "הלכה זו מובאת ומוסברת במשנת סוכה (פ"ה מ"ה)."

3. Mishnah Ketubot 4:4 – Flutes Beyond the Temple

מתה אשתו לא יפחות משני חלילין ולא יפחות ממספדנית אחת. עני שבישראל לא יפחות משני חלילין ולא יפחות ממספדנית אחת. (Mishnah Ketubot 4:4)

This Mishnah highlights that the requirement for "לא יפחות משני חלילין" (no fewer than two flutes) was not exclusive to the Temple. Here, it refers to the minimum number of flutes for a funeral procession, even for a poor person. This parallel indicates that certain numerical standards for musical instruments held broader cultural and ritual significance beyond the immediate Temple context. It suggests that the "min/max" framework in Arakhin might reflect established societal norms of dignity and respect in ritual (כבוד המת), which were also adapted and formalized for the Temple's sacred service. The flutes served as a means of expressing grief, just as they expressed joy and praise in the Temple. MEI (Arakhin 2:3:17) also notes this connection.

Psak/Practice

The Mishnah in Arakhin 2:3-4, while primarily describing Temple service and ancient ritual practices no longer in vogue, provides crucial heuristics for understanding halakhic precision and the interplay of tradition, aesthetics, and divine command.

1. The Heuristic of "Min/Max" Precision

The recurring "אין פוחתין... ולא מוסיפין" structure establishes a fundamental halakhic heuristic: many mitzvot and rituals are not open-ended but demand precise numerical fulfillment. This is not merely an arbitrary limitation but reflects a deep understanding of divine order and the need for kavanah (intention) and dikkuk (exactness) in performance. The numbers are often derived from mesorah (tradition), scriptural exegesis, or practical considerations. This principle emphasizes that chiddur mitzvah (beautification of a mitzvah) is not boundless; there are optimal ranges and limits set by the Torah Sheb'al Peh. Even where "מוסיפין עליהם עד אין קץ" (one may add to an infinite number) is stated (e.g., Levites on the platform, inspected lambs), it is often preceded by a firm minimum, indicating a foundational requirement.

2. Temple Music and the Suspension of Shvut

The discussion surrounding the flute playing on Shabbat (as highlighted in the "Friction" section) is a cornerstone for understanding the halakhic status of music in general, and the unique sanctity of the Temple. The Bavli's principle of "אין שבות במקדש" (Sukkah 54b) is a powerful meta-halakhic rule: rabbinic prohibitions are suspended for the sake of Divine service in the Temple. This implies a hierarchy where the performance of mitzvot d'Oraita in their sacred space takes precedence over rabbinic fences, even if the activity itself is only rabbinically prohibited. While we don't have Temple service today, this principle influences discussions on shvut in other contexts, demonstrating the potential for rabbinic prohibitions to yield in specific situations of great kavod ha'Torah or tzorech mitzvah. The Rambam (Hil. Shabbat 23:12) codifies the prohibition of playing instruments on Shabbat, but the underlying discussion here informs its precise scope and exceptions.

3. Aesthetic Considerations in Halakha

The Mishnah's preference for "אבוב של קנה מפני שקולו ערב" (a reed flute because its sound is pleasant) demonstrates that aesthetic considerations are not alien to Halakha. While Halakha is primarily concerned with divine command, the quality and beauty of performance can also be a factor, particularly in the context of kavod Shamayim and hiddur mitzvah. This teaches us that the spiritual experience of mitzvot is multi-faceted, encompassing not just intellectual and spiritual intent, but also sensory and aesthetic elements that elevate the soul.

Takeaway

The Mishnah's eclectic list of "min/max" rules underscores the meticulous precision and deep symbolic meaning embedded in every facet of Temple life and Jewish ritual. The dynamic interplay between Oral Law traditions and Rishonim/Acharonim highlights ongoing attempts to reconcile and rationalize these detailed, sometimes disparate, regulations, revealing foundational principles of halakhic interpretation and the unique sanctity of the Temple.